פגיעות סחוס בברך

במידה והתקבלה החלטה על טיפול ניתוחי, התאמת הטיפול הניתוחי האופטימלי נעשית כאמור באופן פרטני בהתאם למאפייני הפגיעה בכל מטופל וקריטריונים אינדיבידואליים.

רבות מהשיטות אינן נותנות מענה לריפוי המשולב של הסחוס והעצם התת-סחוסית המעורבת לעתים קרובות, ומייצרות תגובת ריפוי של פני השטח בלבד.

אפשרויות הטיפול הקיימות כיום הן רבות ולכן נדרשים הבנה מעמיקה ונסיון רב בטיפולים אלה.

• מיקרו-שברים/ננו-שברים (Microfractures/Nanofractures) – בטיפול זה מבוצעים קידוחים זעירים לאזור העצם החשופה בעקבות הפגיעה הסחוסית. מטרת קידוחים אלה לייצר דימום מקומי ולעורר תאים בעלי פוטנציאל ריפוי השוכנים בעצם התת-סחוסית ולעורר תגובת ריפוי. תגובה זו גורמת לייצור סחוס שאינו דומה או קרוב באיכותו לסחוס הטבעי ואינו מסוגל לעמוד ברמת העומסים של סחוס טבעי. ישנן כיום שיטות גירוי ריפוי סחוס מתקדמות יותר ולכן שיטה זו טובה למצבים מאד מסויימים ולרוב משתמשים בה כמוצא אחרון או בנגעים קטנים שאינם מגיבים לטיפול שמרני.
• כונדרופלסטיה (Chondroplasty) – בשיטה זו נעשה שיוף או הטרייה של אזורי סחוס לא יציבים באזור הפגיעה הסחוסית ומטרתו ליצור פני שטח חלקים ככל שניתן ויציבים. שיטה זו שמורה לרוב לנגעי סחוס שאינם בעובי מלא ובייחוד כאלה הגורמים לסימפטומים מכניים ברורים.
• ACI (Autologous Chondrocyte Implantation) – שיטה זו מבוצעת בשני שלבים (שני ניתוחים) כאשר בשלב הראשון נלקת דגימה קטנה (ביופסיה) של תאי סחוס מהמטופל עצמו מאזור שאינו נושא משקל בברך. דגימת התאים שנלקחה מהמטופל עוברת תהליך במעבדה במשך מס' שבועות להגדלת כמות תאי הסחוס שמוחזרים לאזור הפגיעה הסחוסית (בכמות גדולה) ומושתלים בניתוח נוסף. גם בשיטה זו, במקרים רבים הסחוס שנוצר אינו טוב באיכותו כמו הסחוס המפרקי הטבעי ומבחינה תפקודית אינו עמיד כמו הסחוס הטבעי לעומסים המכניים המופעלים על הברך.
• MACI (Matrix-Induced Autologous Chondrocyte Implantation) – שיטה זו מהווה למעשה פיתוח מתקדם של שיטת ה- ACI. בשיטה זו, שגם היא מתבצעת בשני שלבים, לאחר הניתוח הראשון לנטילת דגימת הסחוס, מתבצע תהליך של גידול של תאי הסחוס על גבי ממברנה קולגנית במשך מס' שבועות. ממברנה זו, יחד עם התאים שעברו תהליך התרבות ושולבו בממברנה, מושתלת באזור הנגע הסחוסי ומותאמת לגודל הנגע בצורה מדוייקת למילויו בניתוח השני.
• AMIC (Autologous Matrix-Induced Chondrogenesis) – שיטה זו משלבת את שיטת הקידוחים הזעירים לעצם התת – סחוסית באזור הסחוס הפגוע, לגירוי תאים בעלי יכולת התמיינות לתאי סחוס ממח העצם, יחד עם הנחת ממברנה מלאכותית היוצרת סביבה ביולוגית מקומית באזור הפנזק הסחוסי וממקדת את תהליך הריפוי למקום הנדרש וללא דליפת תאים לאזורים אחרים בברך. הממברנה משמשת גם מעין "קרקע" ליצירת שכבת הסחוס החדש.
• OATS (Osteochondral Autograft Transfer System) – שיטה המשתמשת ברקמה עצמונית מהמטופל עצמו. בשיטה זו נלקחים גלילי סחוס יחד עם העצם התת-סחוסית המחוברת לסחוס (כיחידה אחת) מאזורים שאינם נושאי משקל בברך, ומועברים לאזור הפגם הסחוסי לאחר הכנת האזור.
• OAT (Osteochondral Allograft Transplantation או Allograft OATS) – שיטת השתלת יחידת/יחידות שתל סחוס יחד עם העצם התת-סחוסית שנלקחו מתורם=אלוגרפט=Allograft (דרך בנק רקמות). רקמת התורם עוברת הכנה קפדנית והתאמה מבנית לאזור החסר הסחוסי אליו תושתל.